All I Really Need To Know I Learned In Kindergarten
by Robert Fulghum

"Wisdom was not at the top of the graduate-school mountain, but there in the sandpile at Sunday School these are the things I learned:

Share everything.
Play fair.
Don't hit people.
Put things back where you found them.
Clean up your own mess.
Don't take things that aren't yours.
Say you're sorry when you hurt somebody.
Wash your hands before you eat.
Flush.
Warm cookies and cold milk are good for you.

Live a balanced life - learn some and think some

and draw and paint and sing and dance and play
and work every day some.

Take a nap every afternoon.

When you go out into the world, watch out for traffic,
hold hands, and stick together.

Be aware of wonder.
Remember the little seed in the styrofoam cup:
The roots go down and the plant goes up and nobody
really knows how or why, but we are all like that.

Goldfish and hamsters and white mice and even
the little seed in the Styrofoam cup - they all die.
So do we.

And then remember the Dick-and-Jane books
and the first word you learned - the biggest
word of all - LOOK. "

Happy New Year 2011

A New Year Prayer

May the first rain not convince the winter that this was it's last chance to fall.

May all things new and good flow easily into our lives.

May the winds of change bring out the best in all people.

May our planet be able to contain and sustain us all.

I pray that my Mother gets well again soon.

I pray that my family stays safe and that we try to be there for each other always.

I pray that our love grows and that we all learn to express how we feel and to show how much we appreciate one another.

May my love and passion thrive for yet another spectacular year.

May I be able to contribute to my love's life, so that her life feels beautiful and exciting.

May time help me grow.

May my growth help me spread my wings.

May more wings open for me to fly in.

Happy New Year and may the heavens open and spread light and love from all the beloved people who I have loved and had to say goodbye to till we meet again in other realms.

In loving memory of Yarden Weinberg, Ruth Gran, Michal Barkan, Ilana Shoval, Yael Shine & Maxine Todres

New York September 2011

All photos in slideshow by Margot Gran and Yaara Barkan 2011 Copyright Ltd

A cat named Baby

Baby RIP, born sometime in 1999 - died 28th August 2011

It was a stressful weekend, glued to the screen watching hurricane Irene's path and progress. We had to be sure our flight to NYC was flying on time. Baby was breathing heavily for days and we were worried. She went through a lot with me and us. She and I moved apartments and were just the two of us for many years and then she got a step Mom and sisters. Baby was very wise. She had huge green eyes that made you feel she was watching and listening to everything you did and said. I miss Baby.

I hope she feels good, prancing in heaven through grassy fields filled with pretzels and other crunchy snacks. She ate her last meal the hour before being wisked off to the vet to see what was wrong. She didn't come home from that trip. I guess 12 is an ok age for a cat to die but I feel like I've been hit in the heart with a baseball bat.

Baby, your departure was sudden and sad and although I was sort of prepared and saw you were ill, I'd been hoping you'd just die in your sleep.

We love you and you are missed. 

Polly and Bonzi are looking for you.

Maybe you could somehow drop them a cat line, to let them know you're ok...

I'm sorry

Thank you

I love you

Forgive me.

Rest in Peace Baby

The Valley - Such a familiar place

"Mercury's in retrograde", she said.

That should have helped me feel better.

But then it dawned on me that the lump in my throat wasn't planning on going anywhere just because "it isn't about me". When she offered me "Willow", in my Bach Remedy concoction, I spent fifteen minutes explaining to her why I didn't need it. "Life isn't fair"? Anger? Me? I struggled and finally told her to just put it in. When I start feeling sorry for myself and others, when I find myself worrying accessively, when I ask myself daily and especially when scanning my Facebook wall,  if my "friends" are really still friendly with me? If not, why? Maybe I can fix it. Is Mom disappointed? Could I have done something to help her feel better? Why didn't I ask? -

When that and a lot more races through my brain, I know I'm on my way into the valley. It's a deep and foggy walk down to the flat land below where I walk, and walk. As I walk my mind races for days, mostly in circles and I don't even notice that I haven't been feeling connected - with me. I still talk, communicate, eat, sleep and do all I'm supposed to. But I haven't felt impressed or moved by any of the beauty around me. I don't have feelings for the wonderful things going on. All I do is get by while side-tracking to imagine the worst possible things. I feel really bad about myself and grind myself again and again, inquiring what I've done wrong and then realize I couldn't have done any different. But this doesn't console me. It's a tornado of self-doubt. Circles and circles of guilt and confusion.

It's been a week that I've been walking down here, oblivious of the fact that I'm here again, when suddenly I recognize the landscape. It's lonely and bare down in the valley. The breeze tosses tumble weeds past me and then a shirt and a page and an object here and there. I get a text message that reminds me that close friends are getting married in Cyprus, tomorrow I'm going camping and then flying to New York for the first time at the end of the month. I am going places and doing things with the woman I love. And yet here I walk in my barren, lonely land.

I am not allowed to feel joy when someone I love is suffering, angry or in pain.
I don't allow myself too much joy.

I feel guilty for feeling joy while she suffers.
I'm not allowed to be happy unless she's content.
That's been my motto.
But then it dawns on me that she may never be content.

I have a choice. I can climb out now.

I have to make a choice.
Now.

The easy button, June 2010

solo exhibitions and my new website

http://www.margotgran.com/

9.4. - 21.5.11 When We Walked on the Moon, Givat Haim Ihud, Kibbutz Gallery, curator: Hanush Morag

Closing 9.4.11, Playgrounds, The Watertower Municipality Gallery of Nahariya, curator: Felix Lachowitz

Muffins, 2010

Workshop with Marko Pogacnik - Carmel, April 2011

געגוע וחלום 22.1.11

הקשבתי לחלומות ולתחושות שלהם וקינאתי. קינאתי במפגשים כאלה ואחרים עם מיכל. תהיתי בקשר לקשר שלי איתה. יש לי געגוע לאישה המיוחדת הזאת שמייצגת עבורי משהו כל כך חשוב באמא. אמא מגינה ואוהבת שמבטאת את אהבתה בגלוי ומעריצה את ילדיה. אישה, אמא וסבתא ששמרה כל כך טוב על כולם ועל הכל. אני לא אזרוק את קרם האבוקדו והקוקוס לידיים שקנתה לנו, אף פעם. יש געגוע לחבילות קרם וסבון ושקדים לא קלופים ולחם פרוס שקיבלנו הביתה אחרי ביקורי סופשבוע. יש געגוע לטלפונים שלה ליערה, התמיכה והעניין המלא בכל, להתלהבות של מיכל מכל השטויות שיערה ואני אוהבות.
יש געגוע למה שיכול היה להיות .
אחרי חצי שנה חלמתי חלום.
עד שיערה תכין סעיף 'חלומות' באתר שלה, אכתוב אותו כאן אצלי.



הייתי צריכה להעביר ב 5 חוג בבריכה לקטנים. לא מצאתי את כל בגד הים שלי, כי נכנסו שני אחים בני כ 5 ו 8 לתא ההלבשה הקטן ושיחקו איתו ושמו באיזו קופסה על מדף גבוהה. כשביקשתי אותו, הם לא מצאו, אז השאלתי את העליונית ממישהי בבריכה. היה כבר עשרים לשש כשהתחלתי לעבור בין הילדים לנסות לגייס אותם לחוג שנרשמו אליו. הם לא רצו לבוא חוג בבריכה. יצאתי לנדב והסתכלנו במצלמה שלנו וראינו את הילדים הולכים לנטוע עצים באזור הררי. ברור שלא יהיו בחוג שלי. היה ט"ו בשבט. גם ככה לא כ"כ ידעתי מה לעשות איתם בחוג. זה היה בסה"כ סוג של אלתור.


נדב הביא לי את המגש "שלהם" הענק של חמוצים מאבו רמי. (כדי לנחם אותי?). המגש היה מלא בחמוצים של חצילים כבושים, זיתים, מלפפונים חמוצים ובצל ובגודל השולחן עץ הבהיר שלנו בסלון.

ישבתי בחוץ וחיבקתי מקרוב את נדב. חיבוק אוחז כזה וחזק חזק מהצד עם הזרועות מתחת לבתי השחי. השענתי עליו את הראש. הייתה תחושה של עצבות. מ"המרפסת" (לא של הבית שלהם, אלא במקום מדברי ובודד), מיכל עמדה וחייכה אלינו ואז יערה יצאה והן באו לקראתנו והתחבקו לידי וליד נדב. הסתובבתי והצטרפתי לחיבוק שלהן. מיכל שאלה את יערה בסימני ידיים למה הייתי צריכה שיקנו לי ל"חוג" את הצעצוע היקר ההוא. ואז הוציאה מהכיס חוברת קטנה עם כל סט הצעצועים החמודים והבהירה שהייתה רוצה את כולם.


יערה רצתה להסביר לה משהו על איזה שהן טפסים ומיכל אמרה במאמץ: "בלי תולדות",
כדי שיערה לא תאריך בדיבור. היא ביקשה הסבר קצר וללא ההיסטוריה.
הופתעתי ושמחתי שהיא יכולה לדבר. מיכל הייתה כמו אחרי המחלה. לבושה, נראית טוב, מסתובבת כרגיל. נראה שרק הדיבור עוד לא חזר אבל שהיא מבינה הכול ויכולה להגיד מילים בודדות ולהיות מובנת.

הפגישו אותי הבוקר עם שיר שאני רוצה להקדיש לחברתי האהובה יעל שיין, שסיימה את הסיפור שלה כאן ב 19.7.2010, בסה"כ יומיים אחרי מיכל וחודש לפני מקסין.  אני מסתגלת בצורה סבירה ומפתיעה, אבל הכאב בלב גדול כשאני חושבת על הסיומים שלכן ועל כך שלא נתראה כאן יותר.


למוות יש מוניטין רע מאד. דיברנו על זה אתמול בדרך הביתה מפרדס חנה. עברנו ליד המצבה של "זהר" בכביש 4. יערה סיפרה לי את הסיפור שלה. אם היה אולי פחות כאב או סבל או טראגיות, אולי אז הייתי מצליחה לקבל את המוות קצת יותר באהדה ובפחות עצב ופחד. אני יודעת שמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. לא אמור להפתיע אותי כשזה שוב נוגע קרוב. אבל אלמנט ההפתעה, החיוורון הזה, המחסור באויר, הדממה והיעדר הקול בטלפון, מחסור החיבוק החם ~ כל הבן אדם הזה לפתע פתאום חסר ונעלם.