הקשבתי לחלומות ולתחושות שלהם וקינאתי. קינאתי במפגשים כאלה ואחרים עם מיכל. תהיתי בקשר לקשר שלי איתה. יש לי געגוע לאישה המיוחדת הזאת שמייצגת עבורי משהו כל כך חשוב באמא. אמא מגינה ואוהבת שמבטאת את אהבתה בגלוי ומעריצה את ילדיה. אישה, אמא וסבתא ששמרה כל כך טוב על כולם ועל הכל. אני לא אזרוק את קרם האבוקדו והקוקוס לידיים שקנתה לנו, אף פעם. יש געגוע לחבילות קרם וסבון ושקדים לא קלופים ולחם פרוס שקיבלנו הביתה אחרי ביקורי סופשבוע. יש געגוע לטלפונים שלה ליערה, התמיכה והעניין המלא בכל, להתלהבות של מיכל מכל השטויות שיערה ואני אוהבות.
יש געגוע למה שיכול היה להיות .
אחרי חצי שנה חלמתי חלום.
עד שיערה תכין סעיף 'חלומות' באתר שלה, אכתוב אותו כאן אצלי.
הייתי צריכה להעביר ב 5 חוג בבריכה לקטנים. לא מצאתי את כל בגד הים שלי, כי נכנסו שני אחים בני כ 5 ו 8 לתא ההלבשה הקטן ושיחקו איתו ושמו באיזו קופסה על מדף גבוהה. כשביקשתי אותו, הם לא מצאו, אז השאלתי את העליונית ממישהי בבריכה. היה כבר עשרים לשש כשהתחלתי לעבור בין הילדים לנסות לגייס אותם לחוג שנרשמו אליו. הם לא רצו לבוא חוג בבריכה. יצאתי לנדב והסתכלנו במצלמה שלנו וראינו את הילדים הולכים לנטוע עצים באזור הררי. ברור שלא יהיו בחוג שלי. היה ט"ו בשבט. גם ככה לא כ"כ ידעתי מה לעשות איתם בחוג. זה היה בסה"כ סוג של אלתור.
נדב הביא לי את המגש "שלהם" הענק של חמוצים מאבו רמי. (כדי לנחם אותי?). המגש היה מלא בחמוצים של חצילים כבושים, זיתים, מלפפונים חמוצים ובצל ובגודל השולחן עץ הבהיר שלנו בסלון.
ישבתי בחוץ וחיבקתי מקרוב את נדב. חיבוק אוחז כזה וחזק חזק מהצד עם הזרועות מתחת לבתי השחי. השענתי עליו את הראש. הייתה תחושה של עצבות. מ"המרפסת" (לא של הבית שלהם, אלא במקום מדברי ובודד), מיכל עמדה וחייכה אלינו ואז יערה יצאה והן באו לקראתנו והתחבקו לידי וליד נדב. הסתובבתי והצטרפתי לחיבוק שלהן. מיכל שאלה את יערה בסימני ידיים למה הייתי צריכה שיקנו לי ל"חוג" את הצעצוע היקר ההוא. ואז הוציאה מהכיס חוברת קטנה עם כל סט הצעצועים החמודים והבהירה שהייתה רוצה את כולם.
יערה רצתה להסביר לה משהו על איזה שהן טפסים ומיכל אמרה במאמץ: "בלי תולדות",
כדי שיערה לא תאריך בדיבור. היא ביקשה הסבר קצר וללא ההיסטוריה.
הופתעתי ושמחתי שהיא יכולה לדבר. מיכל הייתה כמו אחרי המחלה. לבושה, נראית טוב, מסתובבת כרגיל. נראה שרק הדיבור עוד לא חזר אבל שהיא מבינה הכול ויכולה להגיד מילים בודדות ולהיות מובנת.
הפגישו אותי הבוקר עם שיר שאני רוצה להקדיש לחברתי האהובה יעל שיין, שסיימה את הסיפור שלה כאן ב 19.7.2010, בסה"כ יומיים אחרי מיכל וחודש לפני מקסין. אני מסתגלת בצורה סבירה ומפתיעה, אבל הכאב בלב גדול כשאני חושבת על הסיומים שלכן ועל כך שלא נתראה כאן יותר.
למוות יש מוניטין רע מאד. דיברנו על זה אתמול בדרך הביתה מפרדס חנה. עברנו ליד המצבה של "זהר" בכביש 4. יערה סיפרה לי את הסיפור שלה. אם היה אולי פחות כאב או סבל או טראגיות, אולי אז הייתי מצליחה לקבל את המוות קצת יותר באהדה ובפחות עצב ופחד. אני יודעת שמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. לא אמור להפתיע אותי כשזה שוב נוגע קרוב. אבל אלמנט ההפתעה, החיוורון הזה, המחסור באויר, הדממה והיעדר הקול בטלפון, מחסור החיבוק החם ~ כל הבן אדם הזה לפתע פתאום חסר ונעלם.
יש געגוע למה שיכול היה להיות .
אחרי חצי שנה חלמתי חלום.
עד שיערה תכין סעיף 'חלומות' באתר שלה, אכתוב אותו כאן אצלי.
הייתי צריכה להעביר ב 5 חוג בבריכה לקטנים. לא מצאתי את כל בגד הים שלי, כי נכנסו שני אחים בני כ 5 ו 8 לתא ההלבשה הקטן ושיחקו איתו ושמו באיזו קופסה על מדף גבוהה. כשביקשתי אותו, הם לא מצאו, אז השאלתי את העליונית ממישהי בבריכה. היה כבר עשרים לשש כשהתחלתי לעבור בין הילדים לנסות לגייס אותם לחוג שנרשמו אליו. הם לא רצו לבוא חוג בבריכה. יצאתי לנדב והסתכלנו במצלמה שלנו וראינו את הילדים הולכים לנטוע עצים באזור הררי. ברור שלא יהיו בחוג שלי. היה ט"ו בשבט. גם ככה לא כ"כ ידעתי מה לעשות איתם בחוג. זה היה בסה"כ סוג של אלתור.
נדב הביא לי את המגש "שלהם" הענק של חמוצים מאבו רמי. (כדי לנחם אותי?). המגש היה מלא בחמוצים של חצילים כבושים, זיתים, מלפפונים חמוצים ובצל ובגודל השולחן עץ הבהיר שלנו בסלון.
ישבתי בחוץ וחיבקתי מקרוב את נדב. חיבוק אוחז כזה וחזק חזק מהצד עם הזרועות מתחת לבתי השחי. השענתי עליו את הראש. הייתה תחושה של עצבות. מ"המרפסת" (לא של הבית שלהם, אלא במקום מדברי ובודד), מיכל עמדה וחייכה אלינו ואז יערה יצאה והן באו לקראתנו והתחבקו לידי וליד נדב. הסתובבתי והצטרפתי לחיבוק שלהן. מיכל שאלה את יערה בסימני ידיים למה הייתי צריכה שיקנו לי ל"חוג" את הצעצוע היקר ההוא. ואז הוציאה מהכיס חוברת קטנה עם כל סט הצעצועים החמודים והבהירה שהייתה רוצה את כולם.
יערה רצתה להסביר לה משהו על איזה שהן טפסים ומיכל אמרה במאמץ: "בלי תולדות",
כדי שיערה לא תאריך בדיבור. היא ביקשה הסבר קצר וללא ההיסטוריה.
הופתעתי ושמחתי שהיא יכולה לדבר. מיכל הייתה כמו אחרי המחלה. לבושה, נראית טוב, מסתובבת כרגיל. נראה שרק הדיבור עוד לא חזר אבל שהיא מבינה הכול ויכולה להגיד מילים בודדות ולהיות מובנת.
הפגישו אותי הבוקר עם שיר שאני רוצה להקדיש לחברתי האהובה יעל שיין, שסיימה את הסיפור שלה כאן ב 19.7.2010, בסה"כ יומיים אחרי מיכל וחודש לפני מקסין. אני מסתגלת בצורה סבירה ומפתיעה, אבל הכאב בלב גדול כשאני חושבת על הסיומים שלכן ועל כך שלא נתראה כאן יותר.
למוות יש מוניטין רע מאד. דיברנו על זה אתמול בדרך הביתה מפרדס חנה. עברנו ליד המצבה של "זהר" בכביש 4. יערה סיפרה לי את הסיפור שלה. אם היה אולי פחות כאב או סבל או טראגיות, אולי אז הייתי מצליחה לקבל את המוות קצת יותר באהדה ובפחות עצב ופחד. אני יודעת שמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. לא אמור להפתיע אותי כשזה שוב נוגע קרוב. אבל אלמנט ההפתעה, החיוורון הזה, המחסור באויר, הדממה והיעדר הקול בטלפון, מחסור החיבוק החם ~ כל הבן אדם הזה לפתע פתאום חסר ונעלם.
