בהכנות לתערוכה ביקרתי שוב ושוב ברוב החנויות שברחוב. באחד הימים הגעתי לקנות גלגלים. מצאתי אותם במחסן העצים של אבא ובן, שהם גם הבעלים של חנות הפרזול. נכנסתי למחסן העצום וניגשתי לדלפק, שם עמד האב שלא שאל אם אפשר לעזור. הבן אמר: "אני מיד מתפנה", ואבא המשיך לעמוד מבלי לעשות דבר. אחרי מספר דקות הבן שאל אותי מה אני צריכה וליווה אותי אל קופסת הגלגלים. בין כל הסוגים מצאתי ארבעה גלגלים אדומים. הבן ניסה לשכנע אותי שאני רוצה אחרים, יותר פשוטים, אפורים, אבל התעקשתי שאני רוצה את האדומים.
נכנסו אנשים לחנות הפרזול שבסמוך למחסן העצים והבן נאלץ לגשת אליהם. בדרכו לחנות ביקש מאביו: "קח ממנה כסף, אבא". האבא שמע אבל התעלם והחל לנגוס בתפוח ירוק ועסיסי. עמדתי ליד הדלפק עם הגלגלים וניסיתי להיות סבלנית. אחרי כמה דקות שאלתי אם יתפנה אליי בקרוב והוא גנח לעברי מעין "כן" עמום. הוא התקרב אליי, כשהתפוח עוד בידו האחת וביד השנייה מצא עט ועשה את החישוב. נתתי לו את כרטיס האשראי והוא הלך לאט לעבר הקופה עם התפוח ביד אחת ועם כרטיס האשראי ביד השניה. הוא העביר את הכרטיס והמשיך ללעוס את שארית התפוח שבפיו. הוא חזר ובדרך משך שקית בצבע תכלת ממסמר בפנים הדלפק. הגלגלים היו קרובים אליי כך שהוא עמד מולי והחל לשים גלגל, גלגל לתוך השקית. לקוח חדש נכנס למחסן והוא הרים את הראש ואמר לו משהו שלא שמעתי ותוך כדי, ירק רוק ותפוח הישר אל תוך השקית עם הגלגלים שלי. זו לא הייתה טיפה קטנה של רוק, אלא חתיכה גדולה של תפוח וכמות די גדולה של רוק עם בועות שקופות ובורקות, חצי בתוך וחצי על גבי השקית שלי. הוא חזר לקופה ומשך את החשבונית של האשראי והביא לי לחתום. חתמתי תוך כדי שאני מנסה להבין איך לקחת את השקית מבלי לגעת בשלולית העסיסית.
אבל הפתגם המפורסם מזהיר מפני אמירות חפוזות מעין אלה, ואחרי התאהבות גדולה בגלגלים האדומים, הבנתי שאני צריכה עוד סט. תוך חודש חזרתי לרחוב ובו הכל, וחיפשתי גלגלים בחנות הטמבור, בחנות לגינה ולנוי ואפילו בחנות היצירה אבל לא מצאתי באף חנות. לא הייתה ברירה אלא לחזור למחסן העצים. בדרך עלה בי הזיכרון של הרוק עם חתיכת התפוח בתוך השקית ומיד התהפכה הבטן שלי. נזפתי בעצמי. אם דמיון מייצר מציאות, הרי שעצם הזיכרון, כבר משבש את גורלי. החלטתי שהכל יעבור חלק. זכרתי בדיוק היכן קופסת הגלגלים, כדי לצמצם את האינטראקציה עם המוכרים. נכנסתי למחסן. הנה האבא, הנה הבן והנה לקוח שמדבר עם הבן. הנה עוד לקוח בגיל של האב ומשוחח איתו, אולי חבר. אני ניגשת לקצה מחסן העצים, הישר אל קופסת הגלגלים ובוחרת סט בדיוק כמו הקודמים. אני הולכת לדלפק ומניחה אותם מולי. אני פונה לבן שמיד מבקש מהאב לעזור לי. האבא עסוק עם החבר ומתעלם. כשהוא מתעלם יותר מחמש דקות, אני מבקשת שייקח את כרטיס האשראי שלי, כדי שאוכל בקרוב להמשיך בדרכי. האב לוקח את כרטיס האשראי ועומד לגשת לקופה, כשהחבר הולך למכונית שהחנה בפתח המחסן, ואז קורא לעבר האב: "בוא!, בוא! אני חייב להראות לך משהו". אני נאנחת ומתבוננת באבא שלוקח את כרטיס האשראי ואת החשבונית שלי אל החבר שבמכונית. אני מביטה בו ממרחק של עשרה מטרים. הוא פותח את דלת המכונית ורוצה לקחת מתוכה משהו. ידיו לא פנויות, כי הוא מחזיק ביד אחת את כרטיס האשראי ובשנייה את החשבונית. האב שם את כרטיס האשראי שלי ואת החשבונית בין השפתיים בפה ומתכופף לקחת משהו מתוך המכונית.
לרגע אני תוהה אם אני חולמת. אבל כשהראש שלו חוזר אל מחוץ למכונית, כרטיס האשראי שלי עדיין שם בתוך הפה, בין השפתיים של האיש. חלק ממני חש שזה מצחיק וחלק אחר מתחיל לציין את רשימת עשרת הדברים המלוכלכים בעולם, ביניהם עכשיו כרטיס האשראי שלי. עוד חלק בי עסוק בלמצוא פתרון למצב וחלק נוסף כועס, שאני לא מעיזה להעיר לאיש. "מוזר שאני בנדיבות כה רבה נותנת ככה להזיל ריר על הדברים שלי", אני חושבת לעצמי. אני מכניסה יד לתוך התיק וקורעת פיסת נייר מהיומן. כשהוא חוזר אליי עם האשראי ומושיט את הכרטיס לעברי, אני לוקחת עם חתיכת הנייר שהכנתי. הוא לא ער לפעולה הזו שלי.
בדרך לקנות מגבונים לחים בסופרמרקט ליד מחסן העצים, אני מחליטה הפעם שבאמת אין ברירה, אני נאלצת להטיל וטו סופי על מחסן העצים. אבל כעבור כמה ימים אני מבינה שאני מוכרחה לחזור לשם. אני חייבת לבדוק מה יעולל האיש, כשתינתן לו ההזדמנות השלישית.
