Project Runway 2: Pack & Go 2012 | Process

גלגלים אדומים, מבריקים

בנהריה יש רחוב בו אפשר למצוא הכל. כשאני אומרת הכל, אני מתכוונת להכל. יש בו תחנת רכבת ומוניות, קצב ומאפיות, מסעדת חומוס, סופרמרקט רגיל וגם כזה שהוא רק של רוסים. יש ברחוב חנות לדברי יצירה, בית דפוס, מוסך וגם מחסן עצים. יש פרזול ומזרונים, טמבור, חנות לחשמל, כלי גינה ונוי, צעצועים, תחנת דלק ואפילו גלריה לאלה המחפשים בילויים מתורבתים.

בהכנות לתערוכה ביקרתי שוב ושוב ברוב החנויות שברחוב. באחד הימים הגעתי לקנות גלגלים. מצאתי אותם במחסן העצים של אבא ובן, שהם גם הבעלים של חנות הפרזול. נכנסתי למחסן העצום וניגשתי לדלפק, שם עמד האב שלא שאל אם אפשר לעזור. הבן אמר: "אני מיד מתפנה", ואבא המשיך לעמוד מבלי לעשות דבר. אחרי מספר דקות הבן שאל אותי מה אני צריכה וליווה אותי אל קופסת הגלגלים. בין כל הסוגים מצאתי ארבעה גלגלים אדומים. הבן ניסה לשכנע אותי שאני רוצה אחרים, יותר פשוטים, אפורים, אבל התעקשתי שאני רוצה את האדומים.

נכנסו אנשים לחנות הפרזול שבסמוך למחסן העצים והבן נאלץ לגשת אליהם. בדרכו לחנות ביקש מאביו: "קח ממנה כסף, אבא". האבא שמע אבל התעלם והחל לנגוס בתפוח ירוק ועסיסי. עמדתי ליד הדלפק עם הגלגלים וניסיתי להיות סבלנית. אחרי כמה דקות שאלתי אם יתפנה אליי בקרוב והוא גנח לעברי מעין "כן" עמום. הוא התקרב אליי, כשהתפוח עוד בידו האחת וביד השנייה מצא עט ועשה את החישוב. נתתי לו את כרטיס האשראי והוא הלך לאט לעבר הקופה עם התפוח ביד אחת ועם כרטיס האשראי ביד השניה. הוא העביר את הכרטיס והמשיך ללעוס את שארית התפוח שבפיו. הוא חזר ובדרך משך שקית בצבע תכלת ממסמר בפנים הדלפק. הגלגלים היו קרובים אליי כך שהוא עמד מולי והחל לשים גלגל, גלגל לתוך השקית. לקוח חדש נכנס למחסן והוא הרים את הראש ואמר לו משהו שלא שמעתי ותוך כדי, ירק רוק ותפוח הישר אל תוך השקית עם הגלגלים שלי. זו לא הייתה טיפה קטנה של רוק, אלא חתיכה גדולה של תפוח וכמות די גדולה של רוק עם בועות שקופות ובורקות, חצי בתוך וחצי על גבי השקית שלי. הוא חזר לקופה ומשך את החשבונית של האשראי והביא לי לחתום. חתמתי תוך כדי שאני מנסה להבין איך לקחת את השקית מבלי לגעת בשלולית העסיסית.

בשתי אצבעות לקחתי את השקית והלכתי מהר אל מחוץ למחסן העצים, שם שפכתי את ארבעת הגלגלים על המדרכה, ובזהירות האפשרית זרקתי את השקית לפח הקרוב. אספתי את הגלגלים ודחפתי לתיק לצד היומן, הארנק וכל שאר הדברים. "ברור שלשם אני לא חוזרת", נשבעתי לעצמי.

אבל הפתגם המפורסם מזהיר מפני אמירות חפוזות מעין אלה, ואחרי התאהבות גדולה בגלגלים האדומים, הבנתי שאני צריכה עוד סט. תוך חודש חזרתי לרחוב ובו הכל, וחיפשתי גלגלים בחנות הטמבור, בחנות לגינה ולנוי ואפילו בחנות היצירה אבל לא מצאתי באף חנות. לא הייתה ברירה אלא לחזור למחסן העצים. בדרך עלה בי הזיכרון של הרוק עם חתיכת התפוח בתוך השקית ומיד התהפכה הבטן שלי. נזפתי בעצמי. אם דמיון מייצר מציאות, הרי שעצם הזיכרון, כבר משבש את גורלי. החלטתי שהכל יעבור חלק. זכרתי בדיוק היכן קופסת הגלגלים, כדי לצמצם את האינטראקציה עם המוכרים. נכנסתי למחסן. הנה האבא, הנה הבן והנה לקוח שמדבר עם הבן. הנה עוד לקוח בגיל של האב ומשוחח איתו, אולי חבר. אני ניגשת לקצה מחסן העצים, הישר אל קופסת הגלגלים ובוחרת סט בדיוק כמו הקודמים. אני הולכת לדלפק ומניחה אותם מולי. אני פונה לבן שמיד מבקש מהאב לעזור לי. האבא עסוק עם החבר ומתעלם. כשהוא מתעלם יותר מחמש דקות, אני מבקשת שייקח את כרטיס האשראי שלי, כדי שאוכל בקרוב להמשיך בדרכי. האב לוקח את כרטיס האשראי ועומד לגשת לקופה, כשהחבר הולך למכונית שהחנה בפתח המחסן, ואז קורא לעבר האב: "בוא!, בוא! אני חייב להראות לך משהו". אני נאנחת ומתבוננת באבא שלוקח את כרטיס האשראי ואת החשבונית שלי אל החבר שבמכונית. אני מביטה בו ממרחק של עשרה מטרים. הוא פותח את דלת המכונית ורוצה לקחת מתוכה משהו. ידיו לא פנויות, כי הוא מחזיק ביד אחת את כרטיס האשראי ובשנייה את החשבונית. האב שם את כרטיס האשראי שלי ואת החשבונית בין השפתיים בפה ומתכופף לקחת משהו מתוך המכונית.

לרגע אני תוהה אם אני חולמת. אבל כשהראש שלו חוזר אל מחוץ למכונית, כרטיס האשראי שלי עדיין שם בתוך הפה, בין השפתיים של האיש. חלק ממני חש שזה מצחיק וחלק אחר מתחיל לציין את רשימת עשרת הדברים המלוכלכים בעולם, ביניהם עכשיו כרטיס האשראי שלי. עוד חלק בי עסוק בלמצוא פתרון למצב וחלק נוסף כועס, שאני לא מעיזה להעיר לאיש. "מוזר שאני בנדיבות כה רבה נותנת ככה להזיל ריר על הדברים שלי", אני חושבת לעצמי. אני מכניסה יד לתוך התיק וקורעת פיסת נייר מהיומן. כשהוא חוזר אליי עם האשראי ומושיט את הכרטיס לעברי, אני לוקחת עם חתיכת הנייר שהכנתי. הוא לא ער לפעולה הזו שלי.

בדרך לקנות מגבונים לחים בסופרמרקט ליד מחסן העצים, אני מחליטה הפעם שבאמת אין ברירה, אני נאלצת להטיל וטו סופי על מחסן העצים. אבל כעבור כמה ימים אני מבינה שאני מוכרחה לחזור לשם. אני חייבת לבדוק מה יעולל האיש, כשתינתן לו ההזדמנות השלישית. 

All I Really Need To Know I Learned In Kindergarten
by Robert Fulghum

"Wisdom was not at the top of the graduate-school mountain, but there in the sandpile at Sunday School these are the things I learned:

Share everything.
Play fair.
Don't hit people.
Put things back where you found them.
Clean up your own mess.
Don't take things that aren't yours.
Say you're sorry when you hurt somebody.
Wash your hands before you eat.
Flush.
Warm cookies and cold milk are good for you.

Live a balanced life - learn some and think some

and draw and paint and sing and dance and play
and work every day some.

Take a nap every afternoon.

When you go out into the world, watch out for traffic,
hold hands, and stick together.

Be aware of wonder.
Remember the little seed in the styrofoam cup:
The roots go down and the plant goes up and nobody
really knows how or why, but we are all like that.

Goldfish and hamsters and white mice and even
the little seed in the Styrofoam cup - they all die.
So do we.

And then remember the Dick-and-Jane books
and the first word you learned - the biggest
word of all - LOOK. "

Happy New Year 2011

A New Year Prayer

May the first rain not convince the winter that this was it's last chance to fall.

May all things new and good flow easily into our lives.

May the winds of change bring out the best in all people.

May our planet be able to contain and sustain us all.

I pray that my Mother gets well again soon.

I pray that my family stays safe and that we try to be there for each other always.

I pray that our love grows and that we all learn to express how we feel and to show how much we appreciate one another.

May my love and passion thrive for yet another spectacular year.

May I be able to contribute to my love's life, so that her life feels beautiful and exciting.

May time help me grow.

May my growth help me spread my wings.

May more wings open for me to fly in.

Happy New Year and may the heavens open and spread light and love from all the beloved people who I have loved and had to say goodbye to till we meet again in other realms.

In loving memory of Yarden Weinberg, Ruth Gran, Michal Barkan, Ilana Shoval, Yael Shine & Maxine Todres

New York September 2011

All photos in slideshow by Margot Gran and Yaara Barkan 2011 Copyright Ltd

A cat named Baby

Baby RIP, born sometime in 1999 - died 28th August 2011

It was a stressful weekend, glued to the screen watching hurricane Irene's path and progress. We had to be sure our flight to NYC was flying on time. Baby was breathing heavily for days and we were worried. She went through a lot with me and us. She and I moved apartments and were just the two of us for many years and then she got a step Mom and sisters. Baby was very wise. She had huge green eyes that made you feel she was watching and listening to everything you did and said. I miss Baby.

I hope she feels good, prancing in heaven through grassy fields filled with pretzels and other crunchy snacks. She ate her last meal the hour before being wisked off to the vet to see what was wrong. She didn't come home from that trip. I guess 12 is an ok age for a cat to die but I feel like I've been hit in the heart with a baseball bat.

Baby, your departure was sudden and sad and although I was sort of prepared and saw you were ill, I'd been hoping you'd just die in your sleep.

We love you and you are missed. 

Polly and Bonzi are looking for you.

Maybe you could somehow drop them a cat line, to let them know you're ok...

I'm sorry

Thank you

I love you

Forgive me.

Rest in Peace Baby

The Valley - Such a familiar place

"Mercury's in retrograde", she said.

That should have helped me feel better.

But then it dawned on me that the lump in my throat wasn't planning on going anywhere just because "it isn't about me". When she offered me "Willow", in my Bach Remedy concoction, I spent fifteen minutes explaining to her why I didn't need it. "Life isn't fair"? Anger? Me? I struggled and finally told her to just put it in. When I start feeling sorry for myself and others, when I find myself worrying accessively, when I ask myself daily and especially when scanning my Facebook wall,  if my "friends" are really still friendly with me? If not, why? Maybe I can fix it. Is Mom disappointed? Could I have done something to help her feel better? Why didn't I ask? -

When that and a lot more races through my brain, I know I'm on my way into the valley. It's a deep and foggy walk down to the flat land below where I walk, and walk. As I walk my mind races for days, mostly in circles and I don't even notice that I haven't been feeling connected - with me. I still talk, communicate, eat, sleep and do all I'm supposed to. But I haven't felt impressed or moved by any of the beauty around me. I don't have feelings for the wonderful things going on. All I do is get by while side-tracking to imagine the worst possible things. I feel really bad about myself and grind myself again and again, inquiring what I've done wrong and then realize I couldn't have done any different. But this doesn't console me. It's a tornado of self-doubt. Circles and circles of guilt and confusion.

It's been a week that I've been walking down here, oblivious of the fact that I'm here again, when suddenly I recognize the landscape. It's lonely and bare down in the valley. The breeze tosses tumble weeds past me and then a shirt and a page and an object here and there. I get a text message that reminds me that close friends are getting married in Cyprus, tomorrow I'm going camping and then flying to New York for the first time at the end of the month. I am going places and doing things with the woman I love. And yet here I walk in my barren, lonely land.

I am not allowed to feel joy when someone I love is suffering, angry or in pain.
I don't allow myself too much joy.

I feel guilty for feeling joy while she suffers.
I'm not allowed to be happy unless she's content.
That's been my motto.
But then it dawns on me that she may never be content.

I have a choice. I can climb out now.

I have to make a choice.
Now.

The easy button, June 2010

solo exhibitions and my new website

http://www.margotgran.com/

9.4. - 21.5.11 When We Walked on the Moon, Givat Haim Ihud, Kibbutz Gallery, curator: Hanush Morag

Closing 9.4.11, Playgrounds, The Watertower Municipality Gallery of Nahariya, curator: Felix Lachowitz

Muffins, 2010

Workshop with Marko Pogacnik - Carmel, April 2011

געגוע וחלום 22.1.11

הקשבתי לחלומות ולתחושות שלהם וקינאתי. קינאתי במפגשים כאלה ואחרים עם מיכל. תהיתי בקשר לקשר שלי איתה. יש לי געגוע לאישה המיוחדת הזאת שמייצגת עבורי משהו כל כך חשוב באמא. אמא מגינה ואוהבת שמבטאת את אהבתה בגלוי ומעריצה את ילדיה. אישה, אמא וסבתא ששמרה כל כך טוב על כולם ועל הכל. אני לא אזרוק את קרם האבוקדו והקוקוס לידיים שקנתה לנו, אף פעם. יש געגוע לחבילות קרם וסבון ושקדים לא קלופים ולחם פרוס שקיבלנו הביתה אחרי ביקורי סופשבוע. יש געגוע לטלפונים שלה ליערה, התמיכה והעניין המלא בכל, להתלהבות של מיכל מכל השטויות שיערה ואני אוהבות.
יש געגוע למה שיכול היה להיות .
אחרי חצי שנה חלמתי חלום.
עד שיערה תכין סעיף 'חלומות' באתר שלה, אכתוב אותו כאן אצלי.



הייתי צריכה להעביר ב 5 חוג בבריכה לקטנים. לא מצאתי את כל בגד הים שלי, כי נכנסו שני אחים בני כ 5 ו 8 לתא ההלבשה הקטן ושיחקו איתו ושמו באיזו קופסה על מדף גבוהה. כשביקשתי אותו, הם לא מצאו, אז השאלתי את העליונית ממישהי בבריכה. היה כבר עשרים לשש כשהתחלתי לעבור בין הילדים לנסות לגייס אותם לחוג שנרשמו אליו. הם לא רצו לבוא חוג בבריכה. יצאתי לנדב והסתכלנו במצלמה שלנו וראינו את הילדים הולכים לנטוע עצים באזור הררי. ברור שלא יהיו בחוג שלי. היה ט"ו בשבט. גם ככה לא כ"כ ידעתי מה לעשות איתם בחוג. זה היה בסה"כ סוג של אלתור.


נדב הביא לי את המגש "שלהם" הענק של חמוצים מאבו רמי. (כדי לנחם אותי?). המגש היה מלא בחמוצים של חצילים כבושים, זיתים, מלפפונים חמוצים ובצל ובגודל השולחן עץ הבהיר שלנו בסלון.

ישבתי בחוץ וחיבקתי מקרוב את נדב. חיבוק אוחז כזה וחזק חזק מהצד עם הזרועות מתחת לבתי השחי. השענתי עליו את הראש. הייתה תחושה של עצבות. מ"המרפסת" (לא של הבית שלהם, אלא במקום מדברי ובודד), מיכל עמדה וחייכה אלינו ואז יערה יצאה והן באו לקראתנו והתחבקו לידי וליד נדב. הסתובבתי והצטרפתי לחיבוק שלהן. מיכל שאלה את יערה בסימני ידיים למה הייתי צריכה שיקנו לי ל"חוג" את הצעצוע היקר ההוא. ואז הוציאה מהכיס חוברת קטנה עם כל סט הצעצועים החמודים והבהירה שהייתה רוצה את כולם.


יערה רצתה להסביר לה משהו על איזה שהן טפסים ומיכל אמרה במאמץ: "בלי תולדות",
כדי שיערה לא תאריך בדיבור. היא ביקשה הסבר קצר וללא ההיסטוריה.
הופתעתי ושמחתי שהיא יכולה לדבר. מיכל הייתה כמו אחרי המחלה. לבושה, נראית טוב, מסתובבת כרגיל. נראה שרק הדיבור עוד לא חזר אבל שהיא מבינה הכול ויכולה להגיד מילים בודדות ולהיות מובנת.

הפגישו אותי הבוקר עם שיר שאני רוצה להקדיש לחברתי האהובה יעל שיין, שסיימה את הסיפור שלה כאן ב 19.7.2010, בסה"כ יומיים אחרי מיכל וחודש לפני מקסין.  אני מסתגלת בצורה סבירה ומפתיעה, אבל הכאב בלב גדול כשאני חושבת על הסיומים שלכן ועל כך שלא נתראה כאן יותר.


למוות יש מוניטין רע מאד. דיברנו על זה אתמול בדרך הביתה מפרדס חנה. עברנו ליד המצבה של "זהר" בכביש 4. יערה סיפרה לי את הסיפור שלה. אם היה אולי פחות כאב או סבל או טראגיות, אולי אז הייתי מצליחה לקבל את המוות קצת יותר באהדה ובפחות עצב ופחד. אני יודעת שמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. לא אמור להפתיע אותי כשזה שוב נוגע קרוב. אבל אלמנט ההפתעה, החיוורון הזה, המחסור באויר, הדממה והיעדר הקול בטלפון, מחסור החיבוק החם ~ כל הבן אדם הזה לפתע פתאום חסר ונעלם.

Studio 2010 סטודיו

 

הגענו לקיבוץ עקב מצב חירום במשפחה. עזבנו הכל והגענו. בו זמנית היו אבדנים מאד גדולים לצד הרבה אהבה וטוב. יש לי מקום לעבוד ויש לנו גינה ועץ. יש כאב וצער - יחד עם זאת יש פוטנציאל להתרחבות וגדילה. הרבה תודות לנדב שהבין שעם המעבר יהיה נחוץ לי סטודיו

המרחק מהמרכז בולט. ברור שאנחנו במקום מסוג אחר. המואזין מתנגן ברקע כמה פעמים ביום. יש הרבה יותר קריאות ציפורים. הים מעבר לכביש. את השדות אפשר לראות מהסטודיו, מבצבצים מעבר לשער האחורי. החלטנו לראות עצמנו כתיירות כדי להינות מכל השפע וכדי לא ליפול שבי בתחושות של זרות

צילומי סטודיו: אורן ברקן

בקיץ בוערים הדברים

החום הגדול הגיע

כשב' בנה את הרי הגעש

ושפך עוד ועוד גואש אדום

עד שהחימר נסדק והצבע גלש

הוא שחרר שדים ואני הרחתי עוד דברים

יונה המביאה בשורה - עורב בפתח הבית

הקירות בדירה נסדקים

לסתום? לצבוע? או
להתבונן בשקט תהומי

ולהסכים לכל הדברים

קורות חיים - תרפיה בהבעה ויצירה

קורות חיים תרפיה בהבעה ויצירה
מס' רישום משרד הבריאות: 25475

השכלה

1999 - 2002 מכללת בית-ברל, תרפיה בהבעה ויצירה, המחלקה להכשרת מטפלים

1987 - 1991 BFA בצלאל אקדמיה לעיצוב ולאמנות, ירושלים

1986 - 1987 בי"ס גבוה לציור קלישר, ת"א

1982 - 1985 תלמה-ילין, תיכון לאמנויות , גבעתיים

עבודה
2010 -2011  מעון נעמת צור-שלום, קרית ביאליק, קבוצות וטיפול פרטני בתרפיה בהבעה יצירה
2010 -2011  מכון שיא-אל, נהרייה, טיפול פרטני בתרפיה בהבעה ויצירה לילדים

2004 -2010  טיפול בילדים בעלי קשיים רגשיים והתנהגותיים בקליניקה פרטית בקרית-אונו

2005 -2006  תרפיה בהבעה ויצירה במכון יעדים לשיפור תפקודי למידה, אשדוד

2005 -2006  בי"ס אלונים, מתי"א אשדוד, תרפיה בהבעה ויצירה לילדים ליקויי שמיעה בחינוך המיוחד

2004- 2005 הוסטל לנפגעי נפש ק.ט.ב., ת"א. קבוצות תרפיה בהבעה ויצירה לשיקום

2003-2004  שפ"ח גני- תקווה, טיפול פרטני לילדי גן חובה

2003-2004  פרויקט 'עמיתים' לשילוב חולי נפש בקהילה, אור- יהודה, קבוצת נשים

2001- 2001 מועדונית משפחתית נווה- אליעזר, דרום ת"א, טיפול פרטני לילדים

2001- 2002 מועדונית משפחתית כפיר, דרום ת"א, טיפול קבוצתי לילדים

2000-2001  בוחנת לבגרויות במגמת אמנות פלסטית, תיכון מכבים רעות
2000-2001  בי"ס הירדן, דרום ת"א, טיפול פרטני

1993 1999  מורה לרישום, צבע, קומיקס ואיור: סדנאות אמני הקיבוץ, ת"א, סדנאות האמנים ביבנה

                     שיעורי איור וקומיקס במסגרת "קרן קרב", בי"ס אילנות, רמת אביב

Sketches from workshop lead by Marko Pogacnik

About me

I am an artist, a therapist, a woman. I allow myself to wander and explore various aspects of life around me, in me in search of images that reflect the goings-on within.

I am an observer. I strive for my work to bring out the essence and consciousness of a subject. This process requires feeling into objects so that my work can portray something that I am consciously unaware of until the piece is done. My associations are intuitive and usually accurately reveal what I seek to unfold.

When I enter my studio I breathe as I prepare to work and ask myself: "What do you desire to express?", "Where are you right now?" and "What is the most genuine way for me to express this?"

The creative act has a ritualistic quality. It takes time to connect with the paint on the palette and breathe life into a new creation. Sometimes it takes an act of bravery to start creating...or to realize and accept that I cannot create anything at all.
Sometimes creations take no physical form and remain in the dimentions of my imagination...

Project Runway 30.10-19.12 פרוייקט מסלול

מרגו גראן משתמשת בפורמט של תכנית הריאליטי כדי למסגר בתוכו פנטזיות, חלומות, פחדים, הנאות ביתיות, היסטוריה פרטית ומשפחתית, והיא מפעילה אותו בקוד שנדמה פתוח וקריא, ולכן הוא יעיל כל כך בהסוואת הקוד הסגור, האישי, שכדי לקרוא בו צריך להבין את שפת הסימנים המצטברים. התערוכה מבחינתה היא חלק ממסע רוחני ואישי, שבא לידי ביטוי באמצעות השימוש במדיה הפופולרית. מספריים חותכים בבד, איש תופר במכונת תפירה בתוך מסגרת מדממת, סמיילים דמויי כפתורים, המקובצים יחד כמו במתקפת חייזרים שוחרת רע, לב עשוי חומר, שלדים קטנים – כל אלה בונים יחד את התערוכה ואת מסלולה, את המחשבות ואת אלה הסמוכות להן, ואת מלאכת האמנות והחיים הנבנית צעד אחר צעד, מתוך תקווה להגיע... לאן

?

המסלול מתפרש על ידי גראן גם כמסלול שהוא עורק בגוף, מסלול שהוא דרך חיים, ולו כמה נתיבים, המאפשרים להתבונן בו-זמנית על הפעולה החוזרת ונשנית, המתרחבת ומתכווצת, של המסע האנושי. כי המסלול שהיא מכוונת אליו מוביל לא רק אל הגמר הגדול אלא גם לגמר החיים. ומתוך המודעות למסלול ולסופו בוחרת גראן להתמקד לא רק בפרס הלא מובטח שבקצהו, אלא בפעולות המשאירות עקבות בדרך, בסימנים המעידים כי היינו כאן וצעדנו לאורכה – עשינו אמנות, תפרנו בגד, שמנו לב לפרטים ולנוף החולף

בתערוכה "פרויקט המסלול" בונה גראן את אגדת הסינדרלה שלה. היא מספרת לנו ברצינות ובאירוניה גם יחד על הפנטזיה הקיימת בלב כל תערוכה ובלבו של כל אמן: בנשף הזה ירקוד הנסיך אִתי. גראן מציפה את הפנטזיה שאינה ניתנת לשבעה של האמנות, ומאפשרת לה לפלוש אל תוך החיים עצמם, להיטמע בהם, להפוך לאחד עמם. וכל הזמן ובה בעת היא משתמשת בפנטזיה כבהסוואה; אולי בתוך הפורמט הנוצץ לא נראה את הלב המאיים להישבר, את המלאכה הסיזיפית של תחזוקת החיים. ובכל זאת, ולפרק זמן נתון שמשכו כמשך הצגת התערוכה, האמנות, ה"ריאליטי" והמציאות יצטלבו – עד שיישמע צלצול חצות, ואולי גם אחר כך - מוניקה לביא

Margot Gran uses the format of the reality show to frame fantasies, dreams, fears, home comforts, private and family history. The reality show is used as a code that seems open and readable, which is why it so effectively camouflages the closed code, the personal, and in order to read it you need to know the language of the accumulated signs. According to Gran, the exhibition is part of a spiritual and personal journey, expressed through the use of popular media. The scissors that cut the cloth, a man using a sewing machine within a bleeding frame, smiley-like buttons grouped together like an attack of evil aliens, a heart made of clay, small skeletons - all these construct the exhibition and its runway, the thoughts and their associations, and the handicraft of art and life, built step by step, with the hope of arriving….where?

The runway is also interpreted by Gran as an artery in the body, the runway as a way of life, with several paths, allowing one to simultaneously see the repetitive movement, and the expansion and contraction of the human journey - because the runway that she refers to leads not only to the grand finale, but also to the finality of life. And with an awareness of the runway and its ending Gran chooses not only to focus on the uncertain prize, but on the actions that leave traces on the way, the signs that show that we were here and we have walked this path - we created art, we sewed a garment, we noticed the details and the changing scenery along the way.

In the “Project Runway” exhibition Gran builds her Cinderella story. She tells us both seriously and with irony about the fantasy at the heart of every exhibition and in the heart of every artist: Maybe at this ball the prince will dance with me. Gran floods the insatiable fantasy of art and allows it to flow into life itself, to be immersed in it, to become one with it. And all the while she uses fantasy as a camouflage; so that maybe within the glittering format we won’t see the heart threatening to break and the Sisyphean task of maintaining life. And yet, for a period of time which will continue for the duration of the exhibition - art, “reality” and real life cross paths - until the gong of midnight, and maybe even longer… / Monica Lavi

Article Ynet: http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3796045,00.html



צילום : אברהם חי

Fresh Paint 2 - Not a Secret Anymore...

 

This is a painting of my scratch card. The one where I won 30 shekels.

And here is the Russian Rubel I painted for Dr. Lurie to go with

the 2 banknotes he purchased at the fair:

Some claim a global financial crisis has expanded beyond the individual experience. These are times of change. In these postcard paintings I attempted to see if from the sidelines (where I often reside) I could gain attention on a 10x15cm format, by painting money. It's like finding a penny on the sidewalk - hard to miss. My experiment was a success. Artists/imagery vary in value and the measurement of "good", popular" or "desirable" is subjective and often biased but if an image looks like money and can be purchased at a low price, it may draw attention. Selling paintings of banknotes for charity, at a one-price-fits all fee, questions the value of art, artist and currency. Each painting is holed with the sentence: "Who doesn't want to be a millionaire?"

Look for my new series in Fresh Paint 3...

CV

Margot Gran
Born 1967, USA Immigrated to Israel 1978 granmargot@gmail.com

Education
1999-2002 Graduate of Art Therapy Faculty, Beit Berel College of Art, Israel
1987-1991 BFA Honors Graduate, Fine Arts Dept. Bezalel Academy of Arts & Design, Jerusalem
1983-1986 Telma Yalin High School of Arts, Israel

Awards, Fellowships, Grants
1995 Artists Project Award
1992 'Keren Sharet" (America- Israel Foundation) Award
1991 Mary Fisher Award
1991 Helena Rubenstein Foundation Scholarship
1991 'Keren Sharet" (America- Israel Foundation) Award

Solo Exhibitions
2011 When We Walked on the Moon, Givat Haim Ihud Kibbutz Gallery, curator: Hanush Morag
2011 Playgrounds, The watertower Municipality Gallery, Nahariya. curator: Felix Lachowitz
2009 Project Runway, Gallery on the Cliff, Netanya. curator: Monica Lavi

1997 Die Hard 4, Yavneh Arts Workshop Gallery, curator : Monica Lavi
1996 A House of My Own, Artist's Workshop Gallery, Rishon, curator: Kobi Harel
1996 Freedom Is a Movement, Kamera Obscura Gallery in Tel-Aviv, curator:Vered Meimon
1995 Farewell to Arms, 'Bezalel' Gallery, Jerusalem. curator: Yehudit Sasportas
1995 Still Waters, Lips nightclub, Tel Aviv. Curator: Nella Cassuto

Group Exhibitions

2011 Master Class, Diagilev Boutique Hotel, Tel Aviv, curator: Moran Shoub

2010 Bread and Roses Exhibition
2009 Now Me, Cliff Gallery, Netanya, curator: Monica Lavi
2008 Words at eye level, Bet Kanar, Rishon L'Tzion, curator: Efi Gen
2008 Difduf, drawing and artist books event, Siman Gallery, curator: Hagai Segev
2008 Knowing Fire, Florentine 45 Gallery, Tel Aviv, curators: Irena Gordon and Gilat Nadivi
2007 Self Portraits Mirroring Uri Reizman, Kibbutz Cabri Gallery, curator: Drora Dekel
2007 Kibbutz Cabri Celebrates 30 years, Kibbutz Cabri Gallery, curator: Drora Dekel
2006 Dinamo Mascha, Cliff Gallery, Netanya, curator: Monica Lavi
2006 Reconciliation Bowls, Ramat Gan Museum, curators: Dafna Zmora, Orna Shestovitch
2004 Exhibit 35, Etchings, Jerusalem Printshop, curators: Erena Gordon Arik Kilemnik
2004 Defying Gravity, Museum of Art, North Carolina, curator: Huston Paschal
‏1999 Six Open Tables, Mussrara Gallery, Jerusalem, curator: Rachel Sukman
1998 Khoj ‘98, International Artists Workshop, New Delhi, India, curator: Pooja Sood
1998 Women in the Real World, Limbus Gallery, Tel aviv, curator: Ofer Ze’evi.
1998 ID Number, Memorial Museum, Kiryat Tivon, Israel
1998 Tip of the Iceberg, National Gallery of Modern Art, India, curator: Nella Cassuto
1996 Women's Time, The Artists House, Haifa, curator: Nella Cassuto
1995 Prologue, Award Exhibition, Artists House, TA. curator: Ilana Tennenbaum
1995 Lick My Varnish, Names nightclub, Tel Aviv. Curator: Nir Hod
1994 Sealed For Freshness, Art Focus, TA Central Bus Station. Curator: Sarit Shapira
1994 Documentary'94, Art Focus, Tel Aviv Central Bus Station. Curator: Sarit Shapira

Upcoming exhibitions:

2011  Transformation, Group exhibition for the organization for freedom of speech in Israel

2012 Artist's House Jerusalem

2012 Exhibition with Anat-Michaelis -Levi, Herzaliya Artist's Workshop, curator: Varda Genosar

Now Me 2009 עכשיו אני

עבודות הבית

הוצגו בתערוכה קבוצתית עכשיו אני
בינואר 2009 בהשתתפות

ג'ניפר בר לב, גליה גור זאב, מרגו גראן, רותי הלביץ כהן, איילת השחר כהן

דרורה ויצמן, מאיה כהן לוי, טובה לוטן, מרב ש. בן אלון, מיכל שמיר

אוצרת: מוניקה לביא

סדרת ציורי הבית -שמן על בד - 2008-2007

ידיעון בינה מציג עבודות מסדרה זו בקישור הבא

http://www.bina.org.il/midrash/alon2008-9.pdf

מילים בגובה העיניים - תערוכה קבוצתית

מילים בגובה העיניים

20/12/2008

בית קנר, גלריה עירונית לאמנות בבראשון לציון

אוצרת : אפי גן

הצעת חברות - מרגו גראן 2008