Project Runway 2: Pack & Go 2012 | Process

גלגלים אדומים, מבריקים

בנהריה יש רחוב בו אפשר למצוא הכל. כשאני אומרת הכל, אני מתכוונת להכל. יש בו תחנת רכבת ומוניות, קצב ומאפיות, מסעדת חומוס, סופרמרקט רגיל וגם כזה שהוא רק של רוסים. יש ברחוב חנות לדברי יצירה, בית דפוס, מוסך וגם מחסן עצים. יש פרזול ומזרונים, טמבור, חנות לחשמל, כלי גינה ונוי, צעצועים, תחנת דלק ואפילו גלריה לאלה המחפשים בילויים מתורבתים.

בהכנות לתערוכה ביקרתי שוב ושוב ברוב החנויות שברחוב. באחד הימים הגעתי לקנות גלגלים. מצאתי אותם במחסן העצים של אבא ובן, שהם גם הבעלים של חנות הפרזול. נכנסתי למחסן העצום וניגשתי לדלפק, שם עמד האב שלא שאל אם אפשר לעזור. הבן אמר: "אני מיד מתפנה", ואבא המשיך לעמוד מבלי לעשות דבר. אחרי מספר דקות הבן שאל אותי מה אני צריכה וליווה אותי אל קופסת הגלגלים. בין כל הסוגים מצאתי ארבעה גלגלים אדומים. הבן ניסה לשכנע אותי שאני רוצה אחרים, יותר פשוטים, אפורים, אבל התעקשתי שאני רוצה את האדומים.

נכנסו אנשים לחנות הפרזול שבסמוך למחסן העצים והבן נאלץ לגשת אליהם. בדרכו לחנות ביקש מאביו: "קח ממנה כסף, אבא". האבא שמע אבל התעלם והחל לנגוס בתפוח ירוק ועסיסי. עמדתי ליד הדלפק עם הגלגלים וניסיתי להיות סבלנית. אחרי כמה דקות שאלתי אם יתפנה אליי בקרוב והוא גנח לעברי מעין "כן" עמום. הוא התקרב אליי, כשהתפוח עוד בידו האחת וביד השנייה מצא עט ועשה את החישוב. נתתי לו את כרטיס האשראי והוא הלך לאט לעבר הקופה עם התפוח ביד אחת ועם כרטיס האשראי ביד השניה. הוא העביר את הכרטיס והמשיך ללעוס את שארית התפוח שבפיו. הוא חזר ובדרך משך שקית בצבע תכלת ממסמר בפנים הדלפק. הגלגלים היו קרובים אליי כך שהוא עמד מולי והחל לשים גלגל, גלגל לתוך השקית. לקוח חדש נכנס למחסן והוא הרים את הראש ואמר לו משהו שלא שמעתי ותוך כדי, ירק רוק ותפוח הישר אל תוך השקית עם הגלגלים שלי. זו לא הייתה טיפה קטנה של רוק, אלא חתיכה גדולה של תפוח וכמות די גדולה של רוק עם בועות שקופות ובורקות, חצי בתוך וחצי על גבי השקית שלי. הוא חזר לקופה ומשך את החשבונית של האשראי והביא לי לחתום. חתמתי תוך כדי שאני מנסה להבין איך לקחת את השקית מבלי לגעת בשלולית העסיסית.

בשתי אצבעות לקחתי את השקית והלכתי מהר אל מחוץ למחסן העצים, שם שפכתי את ארבעת הגלגלים על המדרכה, ובזהירות האפשרית זרקתי את השקית לפח הקרוב. אספתי את הגלגלים ודחפתי לתיק לצד היומן, הארנק וכל שאר הדברים. "ברור שלשם אני לא חוזרת", נשבעתי לעצמי.

אבל הפתגם המפורסם מזהיר מפני אמירות חפוזות מעין אלה, ואחרי התאהבות גדולה בגלגלים האדומים, הבנתי שאני צריכה עוד סט. תוך חודש חזרתי לרחוב ובו הכל, וחיפשתי גלגלים בחנות הטמבור, בחנות לגינה ולנוי ואפילו בחנות היצירה אבל לא מצאתי באף חנות. לא הייתה ברירה אלא לחזור למחסן העצים. בדרך עלה בי הזיכרון של הרוק עם חתיכת התפוח בתוך השקית ומיד התהפכה הבטן שלי. נזפתי בעצמי. אם דמיון מייצר מציאות, הרי שעצם הזיכרון, כבר משבש את גורלי. החלטתי שהכל יעבור חלק. זכרתי בדיוק היכן קופסת הגלגלים, כדי לצמצם את האינטראקציה עם המוכרים. נכנסתי למחסן. הנה האבא, הנה הבן והנה לקוח שמדבר עם הבן. הנה עוד לקוח בגיל של האב ומשוחח איתו, אולי חבר. אני ניגשת לקצה מחסן העצים, הישר אל קופסת הגלגלים ובוחרת סט בדיוק כמו הקודמים. אני הולכת לדלפק ומניחה אותם מולי. אני פונה לבן שמיד מבקש מהאב לעזור לי. האבא עסוק עם החבר ומתעלם. כשהוא מתעלם יותר מחמש דקות, אני מבקשת שייקח את כרטיס האשראי שלי, כדי שאוכל בקרוב להמשיך בדרכי. האב לוקח את כרטיס האשראי ועומד לגשת לקופה, כשהחבר הולך למכונית שהחנה בפתח המחסן, ואז קורא לעבר האב: "בוא!, בוא! אני חייב להראות לך משהו". אני נאנחת ומתבוננת באבא שלוקח את כרטיס האשראי ואת החשבונית שלי אל החבר שבמכונית. אני מביטה בו ממרחק של עשרה מטרים. הוא פותח את דלת המכונית ורוצה לקחת מתוכה משהו. ידיו לא פנויות, כי הוא מחזיק ביד אחת את כרטיס האשראי ובשנייה את החשבונית. האב שם את כרטיס האשראי שלי ואת החשבונית בין השפתיים בפה ומתכופף לקחת משהו מתוך המכונית.

לרגע אני תוהה אם אני חולמת. אבל כשהראש שלו חוזר אל מחוץ למכונית, כרטיס האשראי שלי עדיין שם בתוך הפה, בין השפתיים של האיש. חלק ממני חש שזה מצחיק וחלק אחר מתחיל לציין את רשימת עשרת הדברים המלוכלכים בעולם, ביניהם עכשיו כרטיס האשראי שלי. עוד חלק בי עסוק בלמצוא פתרון למצב וחלק נוסף כועס, שאני לא מעיזה להעיר לאיש. "מוזר שאני בנדיבות כה רבה נותנת ככה להזיל ריר על הדברים שלי", אני חושבת לעצמי. אני מכניסה יד לתוך התיק וקורעת פיסת נייר מהיומן. כשהוא חוזר אליי עם האשראי ומושיט את הכרטיס לעברי, אני לוקחת עם חתיכת הנייר שהכנתי. הוא לא ער לפעולה הזו שלי.

בדרך לקנות מגבונים לחים בסופרמרקט ליד מחסן העצים, אני מחליטה הפעם שבאמת אין ברירה, אני נאלצת להטיל וטו סופי על מחסן העצים. אבל כעבור כמה ימים אני מבינה שאני מוכרחה לחזור לשם. אני חייבת לבדוק מה יעולל האיש, כשתינתן לו ההזדמנות השלישית. 

All I Really Need To Know I Learned In Kindergarten
by Robert Fulghum

"Wisdom was not at the top of the graduate-school mountain, but there in the sandpile at Sunday School these are the things I learned:

Share everything.
Play fair.
Don't hit people.
Put things back where you found them.
Clean up your own mess.
Don't take things that aren't yours.
Say you're sorry when you hurt somebody.
Wash your hands before you eat.
Flush.
Warm cookies and cold milk are good for you.

Live a balanced life - learn some and think some

and draw and paint and sing and dance and play
and work every day some.

Take a nap every afternoon.

When you go out into the world, watch out for traffic,
hold hands, and stick together.

Be aware of wonder.
Remember the little seed in the styrofoam cup:
The roots go down and the plant goes up and nobody
really knows how or why, but we are all like that.

Goldfish and hamsters and white mice and even
the little seed in the Styrofoam cup - they all die.
So do we.

And then remember the Dick-and-Jane books
and the first word you learned - the biggest
word of all - LOOK. "

Happy New Year 2011

A New Year Prayer

May the first rain not convince the winter that this was it's last chance to fall.

May all things new and good flow easily into our lives.

May the winds of change bring out the best in all people.

May our planet be able to contain and sustain us all.

I pray that my Mother gets well again soon.

I pray that my family stays safe and that we try to be there for each other always.

I pray that our love grows and that we all learn to express how we feel and to show how much we appreciate one another.

May my love and passion thrive for yet another spectacular year.

May I be able to contribute to my love's life, so that her life feels beautiful and exciting.

May time help me grow.

May my growth help me spread my wings.

May more wings open for me to fly in.

Happy New Year and may the heavens open and spread light and love from all the beloved people who I have loved and had to say goodbye to till we meet again in other realms.

In loving memory of Yarden Weinberg, Ruth Gran, Michal Barkan, Ilana Shoval, Yael Shine & Maxine Todres

New York September 2011

All photos in slideshow by Margot Gran and Yaara Barkan 2011 Copyright Ltd

A cat named Baby

Baby RIP, born sometime in 1999 - died 28th August 2011

It was a stressful weekend, glued to the screen watching hurricane Irene's path and progress. We had to be sure our flight to NYC was flying on time. Baby was breathing heavily for days and we were worried. She went through a lot with me and us. She and I moved apartments and were just the two of us for many years and then she got a step Mom and sisters. Baby was very wise. She had huge green eyes that made you feel she was watching and listening to everything you did and said. I miss Baby.

I hope she feels good, prancing in heaven through grassy fields filled with pretzels and other crunchy snacks. She ate her last meal the hour before being wisked off to the vet to see what was wrong. She didn't come home from that trip. I guess 12 is an ok age for a cat to die but I feel like I've been hit in the heart with a baseball bat.

Baby, your departure was sudden and sad and although I was sort of prepared and saw you were ill, I'd been hoping you'd just die in your sleep.

We love you and you are missed. 

Polly and Bonzi are looking for you.

Maybe you could somehow drop them a cat line, to let them know you're ok...

I'm sorry

Thank you

I love you

Forgive me.

Rest in Peace Baby

The Valley - Such a familiar place

"Mercury's in retrograde", she said.

That should have helped me feel better.

But then it dawned on me that the lump in my throat wasn't planning on going anywhere just because "it isn't about me". When she offered me "Willow", in my Bach Remedy concoction, I spent fifteen minutes explaining to her why I didn't need it. "Life isn't fair"? Anger? Me? I struggled and finally told her to just put it in. When I start feeling sorry for myself and others, when I find myself worrying accessively, when I ask myself daily and especially when scanning my Facebook wall,  if my "friends" are really still friendly with me? If not, why? Maybe I can fix it. Is Mom disappointed? Could I have done something to help her feel better? Why didn't I ask? -

When that and a lot more races through my brain, I know I'm on my way into the valley. It's a deep and foggy walk down to the flat land below where I walk, and walk. As I walk my mind races for days, mostly in circles and I don't even notice that I haven't been feeling connected - with me. I still talk, communicate, eat, sleep and do all I'm supposed to. But I haven't felt impressed or moved by any of the beauty around me. I don't have feelings for the wonderful things going on. All I do is get by while side-tracking to imagine the worst possible things. I feel really bad about myself and grind myself again and again, inquiring what I've done wrong and then realize I couldn't have done any different. But this doesn't console me. It's a tornado of self-doubt. Circles and circles of guilt and confusion.

It's been a week that I've been walking down here, oblivious of the fact that I'm here again, when suddenly I recognize the landscape. It's lonely and bare down in the valley. The breeze tosses tumble weeds past me and then a shirt and a page and an object here and there. I get a text message that reminds me that close friends are getting married in Cyprus, tomorrow I'm going camping and then flying to New York for the first time at the end of the month. I am going places and doing things with the woman I love. And yet here I walk in my barren, lonely land.

I am not allowed to feel joy when someone I love is suffering, angry or in pain.
I don't allow myself too much joy.

I feel guilty for feeling joy while she suffers.
I'm not allowed to be happy unless she's content.
That's been my motto.
But then it dawns on me that she may never be content.

I have a choice. I can climb out now.

I have to make a choice.
Now.

The easy button, June 2010

solo exhibitions and my new website

http://www.margotgran.com/

9.4. - 21.5.11 When We Walked on the Moon, Givat Haim Ihud, Kibbutz Gallery, curator: Hanush Morag

Closing 9.4.11, Playgrounds, The Watertower Municipality Gallery of Nahariya, curator: Felix Lachowitz

Muffins, 2010